תיאטרון הנגב מציג: זוגיות על ארבע
מה קורה כששני זוגות נפגשים לערב חברתי, ומשתפים אחד את השני ביותר מדי סודות?
זו השאלה שעומדת במרכז ההצגה הקומית החדשה של תיאטרון הנגב “זוגיות על ארבע“.
לרגל חגיגות סיום הקורונה יצאתי עם חברה לצפות בהצגה, אחרי זמן ארוך מדי, שבו אירועי תרבות היו כמעט מושבתים לגמרי.
ההצגה שבחרנו לראות היא “זוגיות על ארבע”, שאותה כתב וביים איסי ממנוב נוריאל.
גילוי נאות: את איסי ממנוב נוריאל אני כבר מכירה זמן רב. לפני כ-15 שנה הוא ביים אותי בהצגה, וכבר אז אהבתי את עבודת הבימוי שלו. אבל בכל אופן אני מבטיחה להיות אובייקטיבית😊.
אז על מה ההצגה?
יוני ונדב הם זוג חברים, שמשתפים אחד את השני בכל. יוני נשוי לגלית, ונדב נשוי לטליה. בתחילת ההצגה יוני ונדב נפגשים בביתו של נדב, ומדברים על זוגיות ועל פנטזיות. כשהנשים מגיעות ומצטרפות אליהם, הן מגלות את הפנטזיה של נדב, ומה שמתחיל בכעס גדול הופך לאפשרות, שאותה הם מנסים לממש, מה שגורם כמובן לתסבוכת גדולה.
מה חשבתי?
ההצגה מתחילה עם מונולוג של יוני (רוני ששון הסופר-מוכשר), שבעצם נראה כמופע סטנד-אפ קצר, שמשתף את הקהל. בשלב מסויים, נדב (קובי אדרת), מצטרף ,ואז לאט לאט הדיאלוג עובר לבמה, והקיר הרביעי, שנפרץ בהתחלה, נסגר חזרה.
שיתוף הקהל בהתחלה יחד עם התפאורה המינימליסטית והאולם האינטימי (צוותא 2) גרמו לי קצת להרגיש כאילו אני נמצאת בערב עם חברים (במובן החיובי). בתור אישה, שנשואה כבר כ-12 שנה, יכולתי להזדהות עם חלק גדול מהנושאים עליהם דיברו בהצגה.
אהבתי, שבצורה קלילה להפליא ההצגה מתייחסת לנושאים כבדים, שכל גבר ואשה נשואים, גם אם לא התנסו בהם, מכירים: פנטזיות, נישואים פתוחים, הורות ואינטימיות.
בהצגה, כל הנושאים שאינם מדוברים בדרך כלל בקרב זוגות, אך כמובן שעוברים להם בראש, מונחים על השולחן בצורה בוטה, וההרגשה היא שבשלב מסויים הדמויות חצו גבול שאחריו הם כבר לא יחזרו להיות מה שהיו.
לדברי איסי ממנוב נוריאל, המחזה נוגע בעצבים החשופים של המערכת הזוגית, ובמהלכו אנו נחשפים לפערים בין תפיסה גברית לעומת תפיסה נשית.
יצאתי מההצגה עם הרהורים רבים, ובהחלט עלו שם כמה נקודת למחשבה: האם כדאי ורצוי לשתף את בן הזוג בכל דבר? או שיש דברים שעדיף לשמור על עצמנו? איפה עובר הגבול בין פנטזיה לא מזיקה למימוש שלה? מבחינתי, ברגע שהצופה יוצא מההצגה עם מחשבות ועם “שיעורי בית” סימן שההצגה עשתה את שלה.
אני רוצה לציין את השחקנים בהצגה, שעשו עבודה מדהימה: רוני ששון (בתפקיד יוני),קובי אדרת (בתפקיד נדב), יעל פרימר-סביר (בתפקיד גלית) ויהלי חנדרוס-דיגמי (בתפקיד טליה). אצל כולם, ללא יוצא מן הכלל, הטקסטים הרגישו מאוד טבעיים. יש משהו באינטימיות של האולם הקטן, שיכול להוות סוג של “איום” על שחקנים. כשהקהל קרוב כל כך, לא תמיד קל להרגיש בנוח, אבל כולם שיחקו נפלא, ועשו לי חשק לצפות בהצגות נוספות שלהם.
ציון מיוחד לשבח הולך לרוני ששון, שכבר לפני שנים רבות צפיתי במופע סטנד-אפ שלו, והוא פשוט קומיקאי מבריק ושחקן מחונן.
בקיצור- רוצו לראות!
לפרטים נוספים על תיאטרון הנגב ותאריכי הצגות הכנסו לאתר: